המסע היפני שלי, חלק ראשון

אחרי טיסה של 9 וחצי שעות מתל אביב לקוריאה, עוד טיסה של שעתיים מקוריאה לנריטה ביפן, עוד אוטובוס של שעה וארבעים לשינג׳וקו – הגעתי לטוקיו.

טוקיו.

אני חולמת על טוקיו כבר כמה שנים. מדברת עליה כמו מסוממת. כאילו שבכלל יש לי מושג כמה שהעיר הזו מסוגלת להיות הזויה.

כבר במטוס, ידעתי שאני שונה בנוף

 רמזים לעיר באופק

הגעתי לעיר טוקיו, סביב 12:00 בלילה. האורות ברחובות, כל המסכים, כל בתי העסק, כאילו השעה 10 בבוקר. הרחובות עמוסים אדם, כולם צעירים. אלפי מועדונים שכבר מבחוץ נראים משוגעים. מסעדות. רחובות קטנים המכילים עולמות שלמים.

רציתי להגיע למלון, להחליף בגדים ולצאת.

אבל אז הגעתי, ונזכרתי שאני בעצם אחרי כמעט יממה של טיסות ונסיעות ובעצם – די גמורה.

זה היה כמו טריילר. כי בעצם, בבוקר יום שני, אני כבר עוזבת את טוקיו וחוזרת אליה רק כעבור שבוע.

 הלסת נשמטה למראה טוקיו

נופים אורבניים ומוסיקה אלקטרונית טייק 2

יום שני בבוקר, בהתרגשות גדולה פוקדת את ארוחת הבוקר במלון.

ידעתי שזה יהיה מטורף אבל לא ידעתי עד כמה. המבחר הוא בלתי רגיל. זה לא כמו בישראל, שיש בופה גדול והמון סלטים. פה העושר הוא אחר. ראשית, עמדת הסלט, לפי דעתי התכתבות טובה ומוצלחת לעולם המערבי – הרכב לעצמך סלט מירקות שכולנו מכירים ואוהבים. אה, וכמובן אצות מוחמצות. ממשיכים עם מבחר דגים כבושים או מבושלים במיסו, ביצים קשות כהות אבל מבפנים במרקם הכי מושלם שרק יכול להיות, טופו עם שמן שומשום, ביצים מקושקשות, האם וגבינה, אורז חום, אורז לבן, מרק מיסו צח, בקיצור... אפילו לא הגעתי לעמדת הפירות, היוגורט והלחמים.

לקחתי טעימה מכל דבר והתיישבתי לאכול, לצידי כוס קפה נפלאה באופן מפתיע למדי, וברקע מוסיקת טכנו. כן, מוסיקת טכנו. האמת? יש לזה קטע.

 ארוחת בוקר ראשונה ביפן

ניסיתי להבין את הסיפור פה עם הרכבות. זה מעט מתסכל לעתים, כי לא כולם פה מדברים אנגלית, אבל הם כל כך רוצים לעזור שלפעמים הם מבלבלים.

מזל, שיש בעולם נעמה גאון, שהבוקר גם היא התעוררה בטוקיו ונסעה לקיוטו.

נעמה עזרה לי מאוד. הגעתי אל אותה התחנה בה האוטובוס הוריד אותי אתמול בלילה, תחנת שינג׳וקו. שם הפעלתי את פאס הרכבת שלי ושמרתי מקום על שינקסן לכיוון קיוטו.

נסעתי משם אל תחנת טוקיו. בדרך, בעצת נעמה, קניתי בנטו (קופסת אוכל כזו, שמוכרים כאן בכל מקום. זה סופר אלגנטי, סופר ממלא, וסופר נוח לאכול ברכבת), ועליתי על הרכבת של 12:03 לכיוון קיוטו.

כעת, יש לי 3 שעות עד שאגיע ליעד, שם אפגוש את סטפן ודניאלה, חברי הטובים מדרום אפריקה שאמורים לנחות היום.

 בנטו

מחוץ לדירה שלנו בקיוטו, פגשתי את אנדריאה, המארח שלנו. בחור איטלקי שהתחתן עם יפנית וכעת הם מארחים תיירים בדיור ריוקן - סגנון יפני מסורתי. הדירה הייתה קטנה ושקטה מאוד, עם קירות שהרגישו כאילו עשויים מנייר. אסור להסתובב עם נעליים בדירה, לכן חולצים אותן בכניסה לבית, ובאופן מקסים, יש כפכפי בית בכל מיני נקודות כמו נגיד במרפסת!

הבית היה מקסים אם כי מעט קטן לשלושתינו, אבל אין ספק שזו הייתה חוויה.

 קיוטו, נוף מהדירה שלנו

כעת הייתי לבד בעיר, בעצם הרגע הראשון מאז שהגעתי ליפן בו היה לי זמן להסתובב.

נעמה ואני, שכבר קבענו שנאכל ביחד ראמן של ראש השנה בטוקיו, במקרה נמצאות שתינו בטוקיו. לכן, לא הייתה ברירה, ונפגשנו לראשונה, לאחר שנים של פלירט וירטואלי. האמת? התרגשתי.

נעמה כבר הייתה ביפן פעמיים טרם הביקור הזה, וללא ספק יודעת את כל הטיפים החשובים. פגשתי אותה על השביל המקביל לאגם קטן מתחת לדירה שלנו, ויחד הלכנו להסתובב ברחוב הראשי של קיוטו.

 הדמפלינג הראשון של נעמה ושלי. מיותר לציין, זה טעים הדבר הזה

יפן מפורסמת בהרבה דברים, ביניהם בתרבות עשירה ויוצאת דופן, תה ירוק מאצ׳ה בו משתמשים לא רק כמשקה אלא כמעט בכל מרכיב בארוחה, ורחבות אוכל גדולות. כן, יש פה הרבה רחבות אוכל גדולות.

״הנה, נגיד כאן, יש אחת מהקטנות שבהן, נחמדה אבל לא מאוד מרשימה. רוצה להיכנס?״ נעמה שאלה אותי. מה זאת אומרת? ברור שרוצה להיכנס!

אולי במונחים של טוקיו, רחבת האוכל הזו אינה מאוד מרשימה, אבל תנו לי לספר לכם - יש שם הכל. החל מסופר, עם הפירות הכי גדולים שראיתם - אנחנו מדברים על תפוחים בגודל של ראש קטן, אפרסמונים מרובעים (!) וענבים בגודל של תמרים! מה זה?!

ממשיכים למאפים למיניהם, מתוקים יפנים מסורתיים, מתוקים מערביים עם טייק יפני, ודוכן של כל הגדולים - אקלייר דה ז׳ני, מייזון לה שוקולט, פייר הרמה וכו׳. כולם שם, לא נצטרף למסיבה?

נעמה ואני שכבר היינו מעט רעבות, התחרענו על צמד דמפלינגס מצוינים על מדרגות חנות הכלבו. הגיבוש הראשון שלנו הוכתר בהצלחה. 

 מאצ׳ה מאניה #1

קיוטו היא עיר מרתקת, בה יש הרבה דברים לחוות ולראות. שילוב מעניין של ישן וחדש. קיוטו קרובה מאוד לאוג׳י, שם מגדלים, מייבשים וטוחנים מאצ׳ה, המקום מפורסם בשל העובדה הזו, לכן אני חושבת שכמויות המוצרים העשויים ממאצ׳ה, או מכילים מאצ׳ה בקיוטו, גדול פי הרבה מאשר באוסקה, לדוגמא. 

 שוק האוכל בקיוטו

״יש פה שוק אוכל חמוד״, נעמה אמרה. עוד כשהתכוננתי לנסיעה, ראיתי תוכניות על השוק ה״חמוד״ הזה. אחד המאכלים המפורסמים אותם ניתן לרכוש ולטעום בשוק, הוא בייבי תמנון, שראשו ממולא ביצת שליו. האמת? זה נראה די מפחיד. אם להודות על האמת, לא פגשתי עד כה מישהו שהיה אמיץ דיו כדי לטעום את זה, ולא התכוונתי להיות הראשונה.

 דמפלינג בטטה על מקל בשוק

אין צל של ספק, למרות זאת, שהשוק אכן מאוד מרשים. ניתן לראות סממנים של קיוטו. ניתן לראות עושר מאין כמוהו. הרבה סוגים שונים של דמפלינגס, דגים טריים וסושי מרהיב ביופיו, חמוצים יפניים ממיני סוגים שכמותם לא ראיתי.

 חביות של חמוצים יפניים בשוק

אחרי כמה ימים של הסתובבות בעיר, הבנתי גם שהשוק הוא המקום האולטימטיבי לרכישת חומרי גלם. בכל מקום אחר, זה יהיה פחות משתלם. על כן חזרתי לשם ביום האחרון שלנו בעיר, וקניתי ערימות של אבקת מאצ׳ה, מחית שעועית אדומה - כאן משתמשים בשעועית אך ורק למתוקים! מיני דברים נוספים אותם אפרט בהמשך.

 קינוח יפני ששוחה באבקת מאצ׳ה - מאניה #2

 מאצ׳ה מאניה #3 - מוצ׳י קינוח יפני עשוי קמח אורז, ממולא במחית שעועית ובמקרה הזה, על הגריל

 מבט מקרוב על הקסם הממכר הזה

לא רחוק מהשוק, נמצאת גיון, בה אפשר לראות גיישות. אפשר גם לראות הרבה דברים שאינם גיישות, בצורת נשים וגברים, תיירים ותיירות, אשר שוכרים קימונו ונעליים מסורתיות, ומקבלים תמורת תשלום סמלי את מלוא הדר הגיישה לכמה שעות. זה מדהים, כי הם מציפים את העיר. לעומתם, גיישות אמיתיות, ראינו אולי 2. כשמבחינים בגיישה אמיתית, מיד מבדילים. זה מדהים, אבל יש סביבן הילה אחרת לחלוטין.

 יש בקיוטו המון מקדשים. לעתים, אפשר לראות אנשים יושבים בנקודה יפה, ומציירים

 פשוט כך, מציירים

בקיוטו יש אינספור מקדשים, למען האמת, יכול להיות מאוד מתיש ומרושש את הכיס לנסות לראות את כולם. כדאי לבחור בקפידה את המקדשים המעניינים אותם רוצים לראות מבפנים, זה מאוד שווה ומיוחד. 

 אודון לארוחת צהריים

 כדי לראות את רוב המקדשים מבפנים, צריך לשלם. מומלץ לבחור כמה מועדפים

 נערות בית ספר ונערה מחופשת לגיישה, נוטלות ידיים

שלום, קוראים לי ליאור, ואני מכורה למאצ׳ה.

שני דברים שהם ללא ספק ביג דיל ביפן הם מאצ׳ה אבל כמו כן גם גלידה! כמעט בכל מקום, בכל פינת רחוב, ביציאה כמעט מכל מקדש, תוכלו למצוא דוכני אוכל ולפחות אחד מהם ימכור גלידה. לרוב בטעמי מאצ׳ה ווניל. 

הזיכרון שלי מהתקופה בה חייתי בניו יורק, הוא שלרוב בקינוחים יפניים עושים שימוש יתר במאצ׳ה, ושזה לא כל כך טעים. לכן, לא ציפיתי להתלהב מזה ביפן.

אולי כאן יש בזה קראק, אני לא ממש יודעת, אבל אני באופן רשמי מכורה למאצ׳ה.

אני חושבת שגם אם לא מכורים, אין כל כך דרך להתמחק מזה. זה בכל מקום. זה יהיה שם בכל ארוחה. זה יהיה שם בכל דוכן אוכל, בכל שוק, בכל חנות. מאצ׳ה. צובע הכל בירוק.

 מאצ׳ה מאניה #4

 עובדה נחמדה על פאגודות: הן בנויות באופן שנועד לחקות צורה של כובע, וככל שהן גבוהות ומונות יותר מפלסים, כך תיראה הפגודה כמו מערום של כובעים. תמונה להמחשה:

 נוף מהדק במקדש האדום בקיוטו

 העיר קיוטו, מהמקדש האדום

ביפן הכל אחר. רואים את זה בדברים הקטנים כמו גם בגדולים. מהר מאוד מבינים שלכל דבר יש סיבה, הכל מחושב, הכל מדויק. הדברים פה עשוים בצורה הכי חכמה שראיתי. לכן, זה כל כך מפתיע שסממנים כה רבים בתרבות היפנית, לא חצו מעולם את גבולות יפן.

מקום נוסף בו מעניין לראות את הבדלי התרבות, הוא נסיעה פשוטה באוטובוס. הדרך האולטימטיבית להגיע אל מקדש הזהב, לדוגמא. 

 מקדש הזהב, אותו, כך נודע לי, סטיב ג׳ובס פקד מידי שנה

מקדש הזהב הוא אחת התחנות התיירותיות אם כי המרשימות בקיוטו. למרות שתיירותי, מומלץ מאוד להתיישב לאחר הסיור בסביבת המקדש בבית התה המסורתי שלצידו. ביום גשום שכזה, בו ביקרנו באזור, האווירה סביב המקדש ובישיבה על הרצפה בבית התה הייתה מרגיעה ונעימה.

 בית תה בשטח מקדש הזהב מאצ׳ה מאניה #5

 עוגיית סוכר המוגשת עם התה הירוק, ממולאת במחית שעועית אדומה

 שירותים ביפן זה עניין די מרתק בפני עצמו. חסכתי מכם את הרוב, אבל זה טוב מידי בשביל לוותר...:

עוד נסיעת אוטובוס קצרה, תוביל ממקדש הזהב אל יער הבמבוק. יער הבמבוק הוא מקום קסום מאין כמוהו, כמישהי שמגיעה מארץ בה יש בעיקר עצי אורן, אלון ואלה, לראות יער שלם של במבוק זו חוויה יוצאת דופן.

בכלל, כל הטבע כאן הוא אחר לגמרי ממה שאנחנו מכירים מנופי ישראל. הירוק כאן הוא אחר, עמוק הרבה יותר. עצי הדובדבן, אפילו שטרם פריחתם, מרשימים ויפהפיים, עצי המייפל כאן, עליהם קטנים קטנים, לעומת עצי המייפל בקנדה, להם עלים גדולים מאוד.

 יער הבמבוק, מרהיב ביופיו, ורק בשטחו בלבד תוכלו למצוא כ-7 מקדשים שונים

 אחת הארוחות המפתיעות עד כה, במקום בו מייצרים טופו. בדיעבד, ארוחה טבעונית לחלוטין.

לבעלי מקצוע וחובבי מטבח - הישמרו. יפן היא מקום מסוכן מאוד.

בכל עיר, בכל שוק, יש אזור כזה. אזור שמוקדש למטבח. בו תמצאו מבחר ענף של סכינים שעולות כמו דירת חדר בתל אביב, וציוד מטבח שרואים רק כאן וקשה, הוא קשה הפיתוי.

הישמרו לכם, או הביאו מלווה אחראי.

 גם סאקורה היא סוג של מאניה

 מאצ׳ה מאניה #6

נסיעת רכבת של קצרה מקיוטו, תביא אתכם לעיר הקסומה נארה.

נארה היא עיר המפורסמת בצבאים הפוקדים את רחובותיה. היא מפורסמת גם כמובן במקדשים רבים, בהם גם תמצאו פסל ענק של בודהה, המתנשא לגובה רב ומצידו שני פסלי בודהה לא קטנים גם הם עשויים זהב.

 סלפי עם במבי בעיר יוצאת הדופן, נארה

ביציאתינו מתחנת הרכבת בנארה, פנה אלינו אדם מבוגר ממוצא יפני, לו תיק גב עמוס ומחברת ומפה בידו.

״סליחה שאני מפריע, אבל אולי אוכל להראות לכם את העיר?״ הוא שאל.

״תודה לך, אבל איננו מעוניינים לשכור מדריך״, ענה סטפן.

״אה לא.. אני עושה את זה בהתנדבות״.

הסתכלנו אחד על השניה, מבולבלים, וסטפן שאל, ״למה שתעשה את זה בהתנדבות?״

״זו דרך טובה להתאמן באנגלית״, יוג׳ו אמר. 

ובכן. יוג׳ו, שלאחר מכן גילינו שגילו הוא 75, הצטרף אלינו והראה לנו את העיר במשך כל אותו היום.

 אחד מפסלי הזהב של בודהה, אחד משניים המגדרים את פסל הבודהה הגדול והמרשים שראיתי מעודי.

המזל היה כולו שלנו, כי בלעדיו לא היינו מקבלים כל כך הרבה אינפורמציה על העיר, על ההיסטוריה, ועל המקדשים. 

אנגלית זה באמת עניין פה. היפנים לא מדברים אנגלית כל כך טוב, ולפעמים לא מדברים בכלל. אם תמצאו יפני שמדבר אנגלית טוב ואפילו מבין את שתדברו עמו, זכיתם. נארה היא מקום מצוין לחוות זאת, כי בנארה יש ביה״ס לאנגלית. לכן, אם תסתובבו ברחובות העיר, יגש אליכם מידי פעם במבי קטן ויחפש אצלכם אוכל, אבל יגשו אליכם גם קבוצות תלמידים, בכל הגילאים, יציגו את עצמם, וישאלו אם יוכלו לשוחח עמכם במשך כמה דקות באנגלית, כדי להתאמן.

תגידו כן! תעשה מעשה טוב, וזה נחמד מאוד. אולי אפילו יבקשו להצטלם איתכם.

 מאצ׳ה מאניה #7 - זה שיש טירוף של גלידה כבר הבנו. יש גם טירוף עם קרח בטעמים. זה קרח גרוס עם מאצ׳ה, מעליו מחית שעועית אדומה וחלב מרוכז. טעים באופן מפתיע.

 עליה לתצפית על העיר נארה

 אנחנו עם יוג׳ו, המדריך הפילנתרופ שלנו

הגענו לאוסקה בסופו של יום ארוך אך מרתק, לגלות עיר יפהפיה. מהרגע הראשון ידעתי שאוהב את אוסקה. אוסקה היא שילוב של עסקים, של חיי לילה ושל אוכל טוב.

הגענו לפנות ערב והיינו מורעבים. הלכנו לאכול ראמן באחד מהמקומות בהם יש מכונה מחוץ למסעדה, מכניסים כסף, בוחרים מנה ומקבלים כרטיס. אח״כ, נכנסים למסעדה ומגישים את הכרטיס, כך השף יודע מה להכין לכם.

במסעדה הזו, אף אחד לא מדבר מילה אנגלית. המכונה גם היא, רק ביפנית. הימור.

אבל אחד ההימורים הכי שווים שיש, כי עד כה, הראמן שם היה הכי טעים שאכלתי.

 אולי הראמן הכי טעים שאכלתי, אוסקה

 לגזור ולשמור!!! 

כמה מטרים מחנות הראמן, ברוחב של דלת אוטובוס, שוכן בר יין קטן. אין הרבה מדרכות בעיר, אז

בדרכנו ראינו טרומבון על הכביש. מראה מעניין ומוזר בפני עצמו.

אחרי כמה דקות, צמד יפנים התחילו לנגן ג׳ז, במקום הקטנצ׳יק הזה.

נעמדנו עם כוסות בירה בידיים, ופשוט נהנינו. אני באופן אישי מאוד אוהבת ג׳ז, מאוד אוהבת אלכוהול, ונראה שגם העם היפני, מסכים איתי על שני הדברים הללו.

זוג יפנים פונה אליי ״את מאוד יפה, מאיפה את? אפשר להצטלם איתך?״

חיוך רחב נפרש על פניי, למרות שזה דבר שקורה כאן לא מעט, במיוחד כשצבע השיער כל כך שונה ממה שרגילים לראות כאן. כל אחד בתורו הצטלם איתי, והחוויה הזו בשילוב עם הבירה והמוסיקה הטובה הרימו אותי גבוה.

המשכנו והכרנו מאייר מקומי, שצייר את הנגנים בזמן שניגנו, ואח״כ גילינו שעובד באולפני יוניברסל, לא רחוק מהעיר, ובחור איטלקי שחי באוסקה כבר 4 שנים.

״מה אתה עושה באוסקה?״, שאלתי אותו.

״אני שף איטלקי!״, ענה מיקל. די, נו. אין מצב. אין מצב!

״יש מצב!״, אמר מיקל. הייתי צריכה להסביר לו שבמקרה אני שף קונדיטורית, דניאלה לצידי היא שף, ואחיה סטפן אחד הבעלים במסעדה שלהם בדרום אפריקה.

 בר יין ונגני ג׳ז באמצע הרחוב

 אוסקה

 מאצ׳ה מאניה #8

באוסקה יש תרבות וצבעוניות מעניינת, יש בה רחובות שרק להסתובב בהם שעות יכול להוות מחקר אנתרופולוגי שלם.

אני הלכתי להסתובב בסמטאות שוק ליד תחנת הרכבת נמבה, ממש קרוב לרחוב האוכל המפורסם דותונבורי.

 אוסקה

אם ציינתי כבר שהשווקים האלה הם מקום מסוכן לבעלי מקצוע, ההזהרה כאן היא כפולה ומכופלת. לבעלי רסן עצמי - אפשר להסתובב שם שעות וימים שלמים.

 אחת שמכורה לכפיות ושמה ליאור

 מבחר חרסינות שבא לי לבכות

 אילולא היה שוקל, הייתי רוכשת משקל

 חנויות כלי אפיה ומטבח

 קיט קטים במיני טעמים יחודיים ליפן

רחוב האוכל דותונבורי הוא חוויה, גם ביום ובערב עוד יותר, שכן הוא מואר לחלוטין קצת כמו טיימס סקוור. ברחוב הזה תוכלו למצוא הכל מהכל. תוכלו למצוא ראמן, סושי, סאשימי, אודון, גיוזה, סובה, קטסו (אוכל מטוגן יפני), ושני מאכלים המאפיינים את אוסקה:
טאקויאקי - מעיין דמפלינגס עגולים המכילים חתיכות תמנון.
אוקונמיאקי - מעיין אומלט גדול המכיל אורז וירקות, מוגש עם רטבים שהמילה היחידה לתאר אותם היא ״אומאמי״ ועם תוספות שונות.

 רחוב דותונבורי באוסקה - רחוב האוכל והתרבות

 צמר גפן מתוק, לגיטימי

הסתובבות בסביבות הרחובות האלה היא דבר מרתק. מעבר לאוכל המקומי אותו תמצאו בשפע ובמחירים סבירים יותר וסבירים פחות, תיחשפו גם לחלק קטן בתרבות הפופ היפנית. תוכלו למצוא קבוצות להקות קטנות שרות שירי פופ קופצניים על גדות הנהר, ואנשים עומדים ומצלמים, תוכלו לראות בתי משחקים, בהם עומדים בחוץ עם שלטים ומדרבנים להיכנס ולשחק משחקי מחשב, ועוד ועוד.

קאצו, זה אוכל מטוגן יפני. זה כמו שניצל, אבל לא בהכרח מעוף. יש קאצו כמעט של כל דבר, ובאוסקה יש המון מסעדות קאצו שונות, רובן עובדות באופן דומה למסעדות הראמן - מזמינים את הארוחה דרך מכונה, שם גם משלמים, ומגישים פתקית עליה כתוב מה הוזמן למלצר או לשף. לפעמים תוכלו למצוא מסעדות בהן במכונות יש תפריט באנגלית.

 אושיקאצו - אוכל מטוגן יפני

 מאצ׳ה מאניה #9

האקווריום באוסקה הוא אחת האטרקציות המומלצות, אם כי היקרות בעיר. אני חייבת להודות, שלמרות המחיר הגבוה, היה שווה.

 אקווריום אוסקה

 טקויאקי - סוג של דמפלינג עם חתיכות תמנון

 גלידה שומשום שחור

 ארמון אוסקה

אוסקה, לעומת קיוטו, היא עיר ששמה דגש גבוה הרבה יותר על חיי הלילה. העיר עמוסה ברים ותמיד תמצאו מקום לשבת בו. למרות שאם להיות כנה, אני בונה על חיי הלילה בטוקיו הרבה יותר.
ברגעים אלה ממש, אני יושבת בשינקסן - רכבת בין עירונית - בדרכי מאוסקה לטוקיו. הרכבת היא דבר נפלא ונוח, כאן באמת הכל מסודר ואפשר להגיע ממקום למקום מאוד בקלות.
שבוע ראשון ביפן תם, בהמשך, אכתוב על השבוע השני שלי ביפן, שכולו טוקיו.

חג שמח, ושנה מתוקה לכולם!